יצחק בן-מוחה (2006-1927) היה השביעי מבין שמונה ילדים (שלוש בנות וחמישה בנים שארבעה מתוכם עודם בחיים כאן בישראל) שנולדו לשרה וליהודה בן-מוחה בטטואן שבמרוקו הספרדית. יצחק עלה לישראל בעקבות כמה מאחיו. מיד עם עלייתו גויס לגדוד מח"ל, שנלחם בקרבות מלחמת העצמאות. יחד עם קבוצה מעולי טטואן כמוהו הוא עבר לקיבוץ איילת השחר, ומשם לקיבוץ אפיקים. הם הצטרפו לקבוצה של גרעין נח"ל של עולי מצרים, שהיו אמורים לעלות על הקרקע בקיבוץ יגב (שנודע בהמשך בשם כפר עזה). באפיקים פגש את מי שעתידה להיות אשתו, ליליאן-לאה, שהייתה חברה בגרעין הנח"ל. בשנות החמישים הם עברו להתגורר בעיר לוד, שם נולד בנם הראשון, אך עזבו אותה לטובת משק במושב ניצני עוז, שם נולדו להם עוד שני ילדים. המשפחה חזרה ללוד בשנת 1962, ושם נולד הבן הרביעי. יצחק החל לעבוד במכס בנתב"ג, והמשיך לעבוד שם עד פרישתו לגימלאות. אחיו עמרם מספר כי כולם, אפילו בני המשפחה, ידעו שלא כדאי לנצל את היותו של יצחק במשמרת במכס כדי לבקש טובות הנאה... החיים לא היו קלים, שפע לא היה, אבל מצד שני, גם לא מחסור. יצחק אהב את חוף הים, ואת הימים שבילה שם חילק בין שני תחביבים - דיג ואיסוף צדפים ואבנים. את האבנים היה מביא הביתה, ומכין מהם פסיפסים וקולאז'ים שהלכו ומילאו את קירות הבית. לאלה הצטרפו גם ציורים בצבעי שמן וקולאז'ים מנייר, שהושפעו משני מקורות עיקריים - שורשיו הספרדיים ומסורת ישראל. ליצחק לא הייתה השכלה אמנותית פורמלית, אבל היו לו ידי זהב, טביעת עין וסבלנות אינסופית לעבודת ההדבקה וההרכבה, שארכה לפעמים ימים רבים. כמה דוגמאות ניתן לראות באתר זה, שהוקם לזכרו ע"י ילדיו.